מה הילדים רוצים שנדע כשהם אומרים "רציתי להיות קצת לבד", "אני רוצה את זה ולא את זה", "לא רוצה לאכול", "רוצה חיבוק מאמא", "אני אוהב קצת כן וקצת לא", "לא רוצה להיכנס", "לא רוצה לענות בנימוס לאורחים"?
משפטים אלו מבטאים במדויק את הרגשות שלהם באותו הרגע. הם אינם ילדים לא צייתנים. הם אינם בהכרח מחפשים לעשות דווקא. הם אומרים לגדולים: בבקשה אל תגרמו לי לעשות דברים שלא מתאימים לי עכשיו.
אני לא רעב, ולא בא לי לאכול, אני עצוב ורוצה חיבוק, אני פוחד ולא רוצה לחזור למקום שלא הרגשתי נוח בו. ראיתי שילד אחר קיבל משהו וגם אני רוצה. אני אוהב אותך המון אמא, אבל עכשיו את לא מרשה לי, וזה מרגיז אותי, אז אני מורד ועושה מהומות.
ילדים משתפים ברגשות שלהם. הם רוצים מאוד שיבינו אותם. הילד שאומר שהוא רוצה להיות לבד מבטא את מכלול רגשותיו מהשמחה להיות לבד, לעשות מה שאסור עד כדי המצאה של חבר דמיוני שיהיה רק שלו רחוק מהמשפחה. ההבנה שכיף להיות לבד אבל המשפחה חשובה, והצורך להשתייך חזק מהצורך להתבודד. זוהי אמירה חזקה של ילדים למשפחות מרובות בני משפחה – לשים לב לייחודיות שלהם, לאינדיבידואליות, ולצורך בתשומת לב אישית מלטפת.
לעיתים קרובות הילד מבטא רגשות ששייכים גם למבוגרים, אך ההורים בשגרה היומית, בטיפול בצאצאים, לא מעלים על דעתם להביע אותם. כמה מאיתנו לא חולמים על כמה דקות לבד, על חוסר חשק בשעה היעודה להכין ארוחת ערב, או לספר סיפור לפני השינה לילדים כשאנחנו עייפים מאוד? או להיפגש עם חבר מעצבן, או להתראיין בנושא שנוי במחלוקת?
החיים של ילדנו לא תמיד פשוטים, יש להם התמודדויות על תשומת לב, על הכרה בייחודיות שלהם ועצמאותם, על מקומם במשפחה ובין ילדים. תשומת לב אמיתית לאמירות של ילדנו, ופתיחות להבנת מקור התנגדויותיהם לביצוע בקשותינו, וההסתכלות על החיים דרך עיניהם וקול ליבם תהיה בסיס לקשר שלנו איתם בהתבגרותם.
